שבר בעצם הבריח הוא סוג שכיח של שבר, המהווה כ-2% עד 5% מכלל השברים בגוף האדם. ניתוח מיועד לחולים עם תזוזה משמעותית, חוסר יציבות, סיבוכים נלווים או דרישות תפקודיות גבוהות, במטרה להפחית את הסיכון לאי-איחוי ולשקם את תפקוד מפרק הכתף. עבור שברים עם תזוזה או חוסר יציבות ברורים, רופאים בדרך כלל מאמצים ניתוח קיבוע פנימי של פלטה כדי לקדם ריפוי שברים. עם זאת, מספר קטן של חולים (כ-1% עד 3%) עלולים לחוות שבר בפלטה לאחר הניתוח, אשר לא רק מעכב את השיקום אלא גם עשוי לדרוש ניתוח שני (כפי שמוצג באיור למטה).
מאמר זה יפרט את הגורמים ושיטות הטיפול לשבירת צלחות, ויספק אסטרטגיות תגובה מדעיות.
הסיבה לשבירת הפלטה
1. גורמים ביומכניים
עצם הבריח בצורת S, והשליש האמצעי הוא האתר הנוטה ביותר לשברים וגם האזור הנושא את המאמץ המכני הגדול ביותר. לוחות באזור זה נתונים למאמץ כיפוף ופיתול גבוהים; אם ריפוי השבר מתעכב, הלוח עלול להישבר עקב עייפות ארוכת טווח.
ריכוז מאמץ: אורך לא מספיק של הפלטה (למשל, כיסוי של 2-3 חורי ברגים בלבד בקצה השבר) עלול להוביל לשבירה בשני קצוות הפלטה או להתרופפות הבורג עקב ריכוז המאמץ.
בנוסף, קיבוע יתר של בורג או קשירת חוט פלדה באזורים עם שבר מפורק עלולים גם הם לגרום לריכוז מאמץ מוגזם ולשבירה של הלוח לאחר מכן (כפי שמוצג באיור למטה).
ניסויים ביומכניים גילו כי טווח פלטות לא מספק וקיבוע בורגי לא מספק הם הגורמים המכניים העיקריים המובילים לשבירת הפלטות.
2. בעיות טכניות כירורגיות
מבחינה קלינית, שיעור הריפוי של טיפול שמרני גבוה יותר מזה של טיפול כירורגי, אך טיפול שמרני קשור בעיקר לסיכון לאיחוי עצם. בטיפול כירורגי, בחירת הגישה הכירורגית משפיעה ישירות על יציבות הצלחת, ולכן שכיחות אי-איחוי השברים בניתוח גבוהה מעט מזו של טיפול שמרני. לאחר בחירת הניתוח, לשיטת הניתוח יש חשיבות קריטית.
בחירת צלחות לא נכונה:
כאשר משתמשים בפלטות שאינן ננעלות (פלטות קונבנציונליות), ברגים נוטים להתרופף, מה שעלול לגרום לשבירה של הפלטה. כיום, פלטות כאלה נמצאות בשימוש נדיר ונראו בעיקר במקרים של כשל קודמים.
עובי פלטה לא מספיק (למשל, פלטות של 2.7 מ"מ המשמשות לחולים שריריים או שמנים) עלול שלא לספק תמיכה מספקת.
קיבוע לא מספק של ברגים: מספר לא מספיק של ברגים (בדרך כלל מומלץ להשתמש ב-6 ברגים לפחות), ויש למקם את כל 6 הברגים עם קיבוע דו-קורטיקלי - רק כוח אחיזה כזה יכול לעמוד ביעילות בכוח פיתול ובכוח המשיכה של הגפה העליונה. במקרים מיוחדים, כגון חולים עם תאימות לקויה או אוסטאופורוזיס חמורה, לעיתים נדרש קיבוע דו-קורטיקלי (ברגים החודרים גם את עצם הקורטיקלית הקדמית וגם את עצם העצם האחורית של עצם הבריח כדי לשפר את היציבות).
3. גורמים הקשורים למטופל
הסיבה העיקרית לשבירה בסופו של דבר של הלוחית היא קצוות שבר שלא ריפאו או איחוי עצם מאוחר (איחוי). אם מתרחש איחוי שבר, הלוחית צריכה לשאת לחץ רב יותר במקום העצם, מה שמוביל בסופו של דבר לשבר עייף של הלוחית לאורך זמן. בין הגורמים המשפיעים על איחוי, גורמים הקשורים למטופל חשובים במיוחד, כולל עישון (ניקוטין מעכב ריפוי עצם), סוכרת, תת תזונה (מחסור בוויטמין D או בסידן) ואוסטאופורוזיס (איכות עצם ירודה המובילה להתרופפות קלה של ברגים). במקרים מסוימים, זיהום בפצע יכול גם לגרום לאיחוי: זיהום לאחר הניתוח עלול לגרום לספיגת עצם, מה שיגרום ללוחית לאבד את התמיכה ובסופו של דבר להישבר.
שיטות טיפול לשבירת פלטות
1. ניתוח חוזר (טיפול קו ראשון)
אינדיקציות: שבר שלא נרפא בשילוב עם שבר פלטה ותפקוד לקוי. מטרות ניתוחיות: שחזור אורך עצם הבריח, השגת קיבוע יציב וקידום ריפוי ביולוגי של שבר.
2. טיפולים אלטרנטיביים
קיבוע תוך-מוחי של הציפורן: מתאים לחולים עם איכות עצם ירודה, אך עם יכולת אנטי-סיבובית חלשה.
טיפול בגלי הלם חוץ-גופי (ESWT): מתאים למקרים של אי-איחוי קל, שיכול לעודד ריפוי עצם.
אולטרסאונד פועם בעוצמה נמוכה (LIPUS): מקדם ריפוי שברים, אך עם אפקט טיפולי איטי יחסית.
מַסְקָנָה
שבר בצלחת הוא סיבוך פוטנציאלי לאחר ניתוח שבר בעצם הבריח, אך ניתן להפחית משמעותית את הסיכון לכך באמצעות טכניקות כירורגיות אופטימליות, ניהול קפדני לאחר הניתוח ושיקום רציונלי. אם מתרחשת שבר בצלחת, ניתוח חוזר בשילוב עם השתלת עצם הוא כיום שיטת הטיפול היעילה ביותר. לכן, מומלץ למטופלים לפעול בקפדנות לפי העצות הרפואיות ולהימנע מפעילות גופנית מוקדמת לאחר הניתוח.
זמן פרסום: 21 בינואר 2026